בענין אברהם כהן גדול היה

Rav Elisha Friedman

Rav Elisha Friedman

איתא בילקוט שמעוני (שיר השירים רמז תתקפח) בדרשה על שם מקום העקדה “ארץ המוריה”,

דבר אחר מוריה תמורה, אברהם נעשה כהן גדול תמורת שם בן נח שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר וגו’

וכיוצא בו איתא בפסיקתא רבתי (פיסקא מ),

דבר אחר מוריה אמר לו רבון העולמים וכי כשר אני להקריבו כהן אני, שם כהן גדול יבוא ויקבלו ממני, אמר לו הקדוש ברוך הוא כשתגיע למקום אני מקדשך ועושה כהן אותך, מהו מוריה תמורתו של שם חליפיו כמה דאת אמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו (ויקרא כ”ז י”ט)

דהיינו לפי חז”ל, אברהם נתמנה כה”ג כשהגיע למקום העקדה, בכדי להקריב בנו. וקשה למה הוצרך אברהם אבינו להיות כה”ג להקרבת בנו, ולא סגי בכהן הדיוט?

ובכלל הא דבעי להיות כהן לקרבן זו צ”ע, דהרי “עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות” (זבחים קיב:) וא”כ בבמה של עקדת יצחק צריך בכור, ולא כהן. ואברהם בכור היה כדאיתא בבראשית רבה (פרשה לח),

אברם היה גדול מנחור שנה א’, ונחור היה גדול מהרן שנה א’

ואף שנחלקו המדרשים בזה, דהרי בבמדבר רבה (פרשה ד) איתא שנעשה בכור מפני צדקתו, 

וכי אברהם היה בכור אלא מפני שהיה צדיק נמסרה לו הבכורה והקריב שנא’ (בראשית כב) ויעלהו לעולה תחת בנו

אך במדרשים מבואר שהיה צריך דוקא כהונה, ולא רק בכורה לעקידת יצחק, שהכי איתא בבראשית רבה (פרשה נה),

אברהם אמר הנני הנני לכהונה, הנני למלכות, זכה לכהונה, וזכה למלכות, זכה לכהונה (תהלים קי) נשבע ה’ ולא ינחם אתה כהן לעולם, למלכות, נשיא אלהים אתה

וכן מבואר בילקוט שמעוני (פרשת וירא),

והעלהו שם לעולה אמר לפני הקב”ה וכי יש קרבן בלא כהן א”ל הקב”ה כבר מניתיך שתהא כהן הה”ד נשבע ה’ ולא ינחם אתה כהן לעולם

וצריך ביאור, מדוע הוצרך אברהם להיות כהן לעקדת בנו, בשעת היתר הבמות קודם הקמת המשכן, ולא סגי בבכור ככל שאר קרבן? והגרא”ז הסביר בזה “שכיון שבחר לו המקום הזה, א”כ לא כבמה יחשב, ובעי כהן”. דהיינו שהחילוק בין במה למזבח, הוא בזה שמקום הבמה לא נבחר. וא”כ מקום העקדה שנבחר ע”י הקב”ה, כדין מקום המזבח לו, ובעי כהן. וכזה כתב בספר משך חכמה (בראשית ח:כ) לגבי מזבח נח, וכן מוכח מדברי המשך חכמה שנביא להלן שסובר שמקום עקידת יצחקת דין מקום המקדש לו.

אך עדיין צ”ע מדוע בעי כה”ג, ולא כהן הדיוט? 

מורו ורבו של הגרא”ז, הגרמ”ש מדווינסק (משך חכמה בראשית כא:יז) ביאר מאמר זה, וז”ל: 

הנה בפרשת לך לך כתוב “ויאמר מלאך ה'”. כי היתה מדברת עמו כעם אדם, מפני שהיתה רגילה עם מלאכים, כי בבית אברהם היו מצויים, והיא היתה צריכה לשוב לבית אברהם. אבל כאן שנתגרשה מביתו ולא שבה אליו עוד, כתוב “מן השמים”, שרק קולו שמעה אבל לא ראתה אותו. ומה שכתוב בעקידה “ויקרא מלאך ה’ אל אברהם שנית מן השמים”, הוא לפי שבעת העקידה שהיה מקריב אברהם בנו להשם יתברך, היה אז התגלות אלוקית כמו שהיה לכהן גדול ביום הכיפורים לפני ולפנים, שעל זה נאמר “וכל אדם לא יהיה באוהל מועד” (ויקרא טז, יז), ופירש בירושלמי (יומא א, ה), אפילו אותן שכתוב “פניהם פני אדם”. לכן לא היו יכולים להיות על ההר אז, רק קרא מן השמים, שהמלאך לא היה יכול לגשת אל ההר. לכן אמרו (בר”ר נה, י) כי אברהם היה ככהן גדול אז בעת העקידה, ולכן לא היו יכולים המלאכים לבא שמה, ודו”ק בזה. וזה שאמר “אשר יאמר היום בהר ה’ יראה”.

ובזה אתי שפיר מה דאמר בפסיקתא: ארץ המוריה – כשתבוא למקום אני מקדישך לכהן גדול. “המוריה” לשון חליפין, כמו “ואם המר ימיר”, תמורתו של שם כהן גדול. היינו דכמו דאמרו אצל שופר בפרק ראוהו בית דין, כיון דלזכרון אתי, כמאן דאתי בפנים דמי. אם כן, כאן דכל העקידה לזכרון, וכמו דאמרו ‘כאילו עפרו צבור על גבי מזבח’, וכמו דאמרו (ראש השנה טז, א), אמר הקב”ה, ‘תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור להם עקידת יצחק בן אברהם’. אם כן, הך עבודה כאילו עשויה בפנים דמי בקודש הקדשים, ובעי להיות כהן גדול. ולזה ‘כשתבא למקום אני מקדישך’ – שעבודתו מחנכתו, כמו שאמרו ביומא דף י”ב א, בנטמא כהן גדול, ובא אחר תחתיו, יעוין שם. וכאן, סדור המערכה מקדשתו, ודו”ק: 

לפי המשך חכמה ביאור הענין הוא שבשעת העקדה נתקדש המקום כקדושת קדש הקדשים, ולזה צריך כה”ג, ולכן היה אברהם צריך להמנות לכה”ג.

מורו ורבו של הגרא”ז, הגר”י רוזין, הרוגצ’ובי, כתב לתרץ (שו”ת צ”פ סי’ עב) בדרך הלכתית, וז”ל: 

הפירוש כיון דבעת שישחטו יהיה אונן ואסור להקריב ובאין כאחת, אך כה”ג מקריב אונן יומא י”ד וכ”מ וע”ז מקשה וכי כ”ג כו’…

דהיינו שכהן הדיוט אסור לעבוד כשהוא אונן, ואחר שישחוט אברהם את בנו יפסל לעבודה. אך כה”ג מקריב אונןף ולזה היה צריך אברהם להיות כה”ג. וכן בזה מבואר מה שהיה אברהם אמור להקריב קרבן כשהוא אונן. וכיוון בזה הרוגוצ’ובי לדברי המגן אברהם בספרו שמן ששון, הובא בספר במשנת הגאון להג”ר מנחם זעמבא (דף ו). 

והצ”פ חזר ונשאל (שם, סי’ קא:ב) על תירוצו שהרי לשיטתו בספרו צ”פ על הרמב”ם (הל’ נזירות ז:יב) אף שכה”ג אונן יכול להקריב קרבנות, אך אינו משלח קרבנותיו שלו, והא הכא הוי קרבנו של אברהם, ואיך יכול להקריבו, אף אי כה”ג הוא? והצ”פ השיב ששם בספרו כתב כמה אופנים שכה”ג מביא אף קרבנותיו שלו. וז”ל הצ”פ על הרמב”ם שם:

דהא חזינן דיש ב’ דינים גבי אנינות אחד משום דין ואחד משום שמחה דהרי כה”ג דאין עליו דין אנינות לענין דין ומ”מ אסור לאכול והטעם דכיון דאסור לטמא לקרובים אין דין אנינות חל עליו. אך מ”מ לאכול בקדשים אסור מה”ת וזהו מה דאמר במו”ק דף י”ד ע”ב דכולה שתא לגביה כרגל דמי. וע’ רש”י זבחים דף ק’ ע”ב דגם ברגל יש דין אונן לאסור באכילת קדשים ע”ש והוא חד טעם דדין קבורה לא חל עליו אז רק מ”מ אסור באכילת קדשים. א”כ לפי”ז לכאורה לענין הך דאבל ואונן אינם משלחים קרבנותם גם לכה”ג כן והטעם דבזמן שהוא שלם אין נ”מ אך מרש”י במו”ק שם לא משמע כן וכן מהך דזבחים דף ק”א דשם הוה קרבנות שלו אך י”ל דרק לענין שילוח קרבנות משא”כ לענין הקרבה אין נ”מ ושם הוה לאחר שהקדיש וגם י”ל דשם החיוב חל עליו קודם שנעשה אונן והוה כמת אחר חצות דמקריבין קרבנותיו

הצ”פ חידש שבהקרבת אונן יש שתי חסרונות, דין האנינות וחסרון שמחה. והעצבות מונע ממנו מלאכול בקרבן, שקרבן צריך לאכול בכבוד ושמחה. והחסרון שמחה שייך גם לכה”ג, ולכן אינו משלח קרבנותיו. אך חזינן מדבריו שכה”ג שהקדיש קרבנו קודם האנינות יכול להקריבו, אף שהוא שלו. וכן אם נתחייב בקרבן קודם האנינות, יכול להביאו. ובאברהם שני תנאים אלו נכונים, שהרי נתחייב בקרבן בנו, וכן הקדישו, קודם האנינות, וא”כ היה יכול להקריב בנו.

והגרא”ז תירץ קושיא זו על הצ”פ בדרך אחרת, שנתחדש לו “כשהייתי במאראקו בעת שמעי שיעור לימוד הזהר פ’ וירא”, והוא שיצחק לא היה קרבנו של אברהם אבינו, וז”ל:

ובאמת היה יכול לתרץ שהבן לא ממון של אביו הוא ולא עבדו, ואפילו עבדו של ישראל ע”כ לא גופו שלו לשוחטו ולעשות כחפצו, וכאן אולי קרבנו של עצמו כי כן צוה ד’ ויצחק הסכים וגדול היה כמו שמבואר בכ”מ, או שקרבנו של ד’ הוא או כקרבן צבור יחשב כל בלא”ה טמא יהיה אח”כ ואם לאברהם דין ישראל הלא יטמא במת כי יגע וישא אותו בהקרבתו וגם באהל יש לחקור אף שלא בקודם הדבור עכ”פ הקרבן לא שלו, ואך הצ”פ שם סי’ קא תלה זה בדין אם יש אונן בבמה אך להנ”ל יש דין במת-ציבור בזה.

דהיינו לפי הגרא”ז אין יצחק קרבנו של אברהם, אלא של הקב”ה או של יצחק או קרבן ציבור, ולכן אין סתירה בין זה שאברהם הכה”ג יכול להקריב בנו, לדינו של הצ”פ שאין כה”ג אונן משלח קרבנותיו, שאין יצחק קרבנו של אברהם. 

ובצפנת פענח על התורה (בראשית כב:ז) תירץ הרוגצ’ובי כל הקושיא שאברהם אונן היה בדרך אחרת, אף אם אברהם לא היה כה”ג, ולא קשה איך הקריב כשהוא אונן, אף אם אונן אסור להקריב בבמה, כי שיטת רש”י (יומא יג.) היא שאף כהן הדיוט אם כבר התחיל בהקרבת הקרבן, אף אם נעשה אונן באמצע, יגמור, ודלא כהתוס’ שהיתר עבודה זו נאמר רק בכה”ג. ולפי רש”י נאמר שאף שהשחיטה אינה התחלת הקרבן, שאינה עבודה, אך לכן אברהם הניח עצים תחילה, והוי גדר סידור מערכה, וגומר אף שנעשה אונן במיתת בנו.

אך בתשובותיו דחה הצ”פ (סי’ רמו) תירוץ זאת, וכתב לבאר ששיטת הרמב”ם (ביאת מקדש ב:ו) היא דמאי דאמרין בגמ’ יומא שיגמור העבודה הוא בכה”ד כרש”י, אך הכוונה הוא שיגמר העבודה ע”י אחר, קודם שיצא הכהן האונן מן המקדש, אך לא שהוא עצמו יגמור העבודה כשהוא אונן, ובזה תירץ השגת הראב”ד שם. וכן ביאר בספרו צפנת פענח (הל’ מתנות עניים ד:ו). וא”כ אין זה ענין להקרבת אברהם בבנו, שנגמר ע”י עצמו, ולא ע”י אחר. 

ולשיטתו תירץ הגרא”ז עוד קושיא בה נתחבטו מרנן האור ושמח והצפנת פענח, והוא במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה (מנחות פ”ד מ”ה) לגבי מנחת חביתין אם הכה”ג מת,

לא מינו כהן אחר משל מי היתה קריבה רבי שמעון אומר משל צבור רבי יהודה אומר משל יורשים 

והקשה האור שמח (תמידין ומוספין ג:כב) שאיך יביאו היורשים המנחה בו ביום, והלא אוננים הם?, וז”ל:

אך צריך להבין דאיך משלח הבן החביתין בו ביום בערב הא אונן הוא, ואינו משלח קרבנותיו, כדיליף ר”ש ריש טבול יום (זבחים צ”ט ע”ב) אפילו מנחות בזמן שלמים שהוא שלם כו’. ואולי גלי קרא לר”י (ויקרא ו, טו) (אחד) מבניו יעשה אותה.

האור שמח תירץ שלר”י יש גזיה”כ שהיורש מביא הקרבן, אף שהוא אונן.

ואף הרוגצ’ובי בצפנת פענח (שקלים ד:ד) כתב בקושיא זו, וז”ל:

ומה דמקשה שם בגמ’ וסבר ר”ש משל צבור מדאורייתא ר”ל אם מתרומת הלשכה וזהו של צבור או ר”ל שגובין מכל או”א ומה שאמר שם תיקנו דליגבו מיורשים לאו דוקא רק דר”ל דליגבו מכל ישראל וכמבואר בירושלמי כאן פ”ז ובזה א”ש מה דנקט במשנה יורשים וכן בדברי רבינו דהטעם משום ירושה וגם נ”מ די”ל דהבנים אינם יכולים להביא הקרבן משום דהוו אוננים ואבלים כמבואר במו”ק ד’ ט”ו ע”ב ובדברי רבינו בהל’ ביאת מקדש אך זה יהיה נ”מ אם זה הקרבן מקרי שלהם או של אביהם וזה תליא בהך דמנחות ד’ ה’ ע”ב גבי הניח מנחה לשני בניו וגם נ”מ בהך דזבחים אם האב היה כהן ובניו הם חללים או נקבות אם המנחה נאכלת או כולה כליל כשל כהן ובאמת יש נ”מ אם האב הניח הקרבן או הבנים הפרישו הקרבן מטעם שנשתעבדו הנכסים. 

הצ”פ ביאר שהקרבן באה מן הציבור, ועוד חידש שקרבן זה מיקרי של האב, ולא של האוננים, ולבסוף חידש שכבר נשתעבדו הנכסים להמנחה, ואם נשתעבדו מכבר אף האונן יכול להביאו.

 והגרא”ז תירץ תירוץ שלישי, והוא שאולי ממנים היורש להיות כה”ג לשעה, ואם כה”ג הוא מותר להקריב אונן.

אלא שקשה ע”ז ממה שכתב המנחת חינוך (רסד:ד),

וכ”ז אם הוא כ”ג ואירע לו אבילות אבל אם הוא אבל קודם ובו ביום נתמנה להיות כ”ג אפשר דמחויב (כ”ה) דבשלמא אם אבילות בא לו אחר הכ”ג א”כ אף דהרגל שלו הוא עשה דיחיד מכל מקום אבילות הוא ג”כ עשה דיחיד ומאי אולמי’ כו’… אבל אם אבילות הוא קודם אפשר דמתאבל דאין עשה דרגל דידי’ דוחה העש’ דמעיקרא דחייל עלי’ אבילות. ויוכל לעשות כ”ג אפי’ ביום האנינות דכה”ג מקריב אונן ותיכף שנמשח או נתרבה נעשה כה”ג, רק לכתחלה לדעת הרמב”ם אינו עובד עד שיהי’ נמשח שבעה או נתרבה שבעה ער”מ פ”ד מה’ כה”מ ובראב”ד ובפרט לדעת התוספות ביומא דמתמנה בפה. וכבר עוררתי בחיבורינו זה א”כ נראה דנוהג אבילות כל אותו היום דהעשה שלו א”ד העשה דאבילות דמעיקרא כנ”ל בעזה”י:

דהיינו לפי המנ”ח אין כה”ג אונן מביא קרבן אם האנינות קדמה להיותו כה”ג. ואם כן איך מביא היורש מנחה, כיוון שרק עתה נמנה להיות כה”ג לאחר שנעשה אונן? והגרא”ז תירץ ע”פ הנ”ל, שאולי כיון שמנחתו באה לחנך הכה”ג לד’, ולא לו הקרבן, לכן הוי מותר להביאו אף שהאנינות קדמה. וזה חידוש שקרבן חינוך של כה”ג אינו נקרא קרבנו כלל, אלא קרבנו של ד’. וזה כנ”ל, שמכיוון שלא היה יצחק קרבנו של אברהם, א”כ הוי היתר להביאו באנינות, וכן קרבן חינוך של כה”ג הוא לד’, ומותר באנינות, אף שקדם האנינות. ויסודו של הגרא”ז הוא שבעלות של ממונות, אולי אינו יוצר בכל מקום בעלות לגבי קרבנות.

ומענין לענין הקשה הגרא”ז על האיל שהקריב אברהם, ממה דאיתא בפרקי אבות (פ”ה מ”ו),

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן… ויש אומרים אף… ואילו של אברהם אבינו

וכן איתא לגבי אילו של אברהם בפסחים (נד.). וקשה שהרי במשנה (פרה א:ב) שנינו,

ר”י הגלילי אומר פרים בני שתים שנאמר (במדבר ח) ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכמים אומרים אף בני שלש ר”מ אומר אף בני ארבע ובני חמש כשרים אלא שאין מביאים זקנים מפני הכבוד

מבואר במשנה שבהמה זקנה פסולה לקרבן, ואם כן אילו של אברהם זקן היה ופסול לקרבן? 

והגרא”ז תירץ קושיא זו ע”פ מה שחידש בספר שי למורא (בכורות מא.), והובא בספר מקור ברוך (ח”ב סי’ לו), והוא שבבמה זקן כשר, אף שפסול בביהמ”ק. ולכן איל זקן כשר בעקידת יצחק שהיתה בבמה. וזה סותר למה שהבאנו מקודם מרבינו שבעקדת יצחק יש דין מזבח, וע’ פנים לתורה.

ועוד תירץ הגרא”ז קושיא זו ע”פ מש”כ המשנה למלך (הל’ איסורי מזבח ב:ו) וז”ל,

אך לא ביאר כאן רבינו שיעור הזקן שתפסל הבהמה מה הוא ולכאורה נראה שהשיעור הוא שהגיעה להיות רותחת כדין האדם וכמו שפסק בפ”ז מהלכות ביאת המקדש דין י”ב וסמך בהלכות איסורי מזבח על מ”ש בהלכות ביאת המקדש לפי שהבהמה והאדם שוים הם בדינם. אך ראיתי לרבינו בפ”א מה’ מעשה הקרבנות דין י”א שכתב והגדולים בבקר כו’ יותר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו ע”כ משמע דס”ל דזקן האמור בבהמה הוא תלוי בשנים ולא דמי לאדם שאינו תלוי בשנים… והנה יש לדקדק בדברי ר”מ הללו דמדקאמר שאין מביאים זקנים מפני הכבוד משמע שאינן פסולים מן התורה וכמ”ש הראב”ד הביא דבריו הרב בעל קרבן אהרן בפרשת פר כהן משיח ואילו בסוף פ”ז דבכורות ממעטינן זקן מקרא ומאותה סוגיא מוכח דפסולו מן התורה הוא דוקא דומיא דאדם שהוא עד שירתת אבל כל שלא הגיע לשיעור זה אין פסולו כ”א מדרבנן מפני הכבוד וכ”כ הרב בעל תיו”ט. ולפי זה היה אפשר ליישב דברי רבינו דהזקן שכתב בהלכות איסורי מזבח הוא הזקן שכתב במומי הכהנים שהוא תכלית הזקנה וזה הוא פסול ולא מצד השנים אלא לפי שתש כחו. ומ”ש בהלכות מ”ה יותר על זה הוא זקן ואין מקריבין אותו לאו למימרא שהוא פסול דהא זקן דמיעט קרא אינו זקן בשנים אלא הכוונה היא דלכתחילה אין מקריבין אותו מפני הכבוד.

המל”מ מביא שיטת הקרבן אהרן שפסול זקן הוא רק כשהבהמה חולה מזקנה, אך בהמה זקנה ובריאה כשרה להקרבה מן התורה, ורק מדרבנן פסלוה ביותר מכמה שנים, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

והגרא”ז הביא ראייה לשיטת הקרבן אהרן מדברי רש”י (חולין כג.) שכתב “ואיל משעברו י”ג חדשים שנכנס חדש שלם בתו שנה שניה קרוי איל עד עולם”. ומבואר שמביא האיל לקרבן לעולם, והלא יש פסול זקנה? אלא שפסול זקנה הוא רק לכתחילה, כמש”כ הקרבן אהרן, ומן התורה כל בהמה בריאה אף זקנה, כשרה לקרבן. ובזה ניחא שלא יחלקו רש”י והרמב”ם. ואם כן י”ל שאילו של אברהם היה בריא, אף שהיה זקן מופלג, ומותר מן התורה. 

והתוספות יום טוב (פרה שם) גם הביא שיטת הקרבן אהרן, ובחידושי הגר”א (שם) השיג עליו, וז”ל: 

ודברי קרבן אהרן דחויין ובטלין הן, לומר כשרים מה שפסל מן התורה, וגם לומר טעם על מצות התורה. 

מקורות: ענפי אר”ז דף י, יא, 42-כב, מב, סג-126, 504, הערות לספר מקור ברוך, שארית יוסף ח”ב סי’ נג