בענין דקדוק הלשון “שני” ו”שנים” בתורה

Rav Elisha Friedman

Rav Elisha Friedman

לשון הפסוק בדברים פרק יז:ו

עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד:

אך בדברים פרק יט:טו לשון התורה שונה,

לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר:

“ואמרתי לפני הגאון רמ”ש כשבקרתיו בשנת תרע”ד מארה”ב שספרתי לו שאחד אשר למד בבית מדרשו ושאלני אודותיו באהבה והוא בארה”ב. ספרתי לו שהקשה לי מהא דנא’ שנים עדים בעת שעפ”י דקדוקי לשון עברית הסמיכות צריך להיות שני עדים, ומדוע שנים?” היינו שאחד מתלמדי הגרמ”ש לשעבר הקשה להגרא”ז למה שינה התורה מלשון “שני עדים”, שהוא ע”פ חוקי הדקדוק, ללשון “שנים עדים”, שאינו בדקדוק?

הגרא”ז ביאר ע”פ המבואר במדרש תנחומא (מסעי ו),

בשעה שאמר אליהו לנביאי הבעל בחרו לכם (את) הפר האחד ועשו ראשונה (מלכים א’ יח כה), באותה שעה נתקבצו ארבע מאות וחמשים נביאי הבעל, וארבע מאות נביאי האשרה, ולא יכלו לזוז רגלו מן הארץ, ראה מה כתיב שם, ויתנו לנו שנים פרים וגו’ (מלכים א’ י”ח:כג), אמר להם אליהו בחרו לכם שנים פרים תאומים מאם אחת, הגדילים על אבוס אחד, והטילו עליהם גורלות, אחד לשם, ואחד לבעל.

המדרש מבאר שדקדוק הלשון “שנים” היא תאומים,”כמו כרים, מספרים, וידים – זוגי הוא ותאומים” (לשון הגרא”ז). וכן ביאר בהגהות רש”ש (שבועות יג:). והגרא”ז ביאר שהכוונה “לא רק שנים במראה בקומה ובדמים כאשר נאמר בשני שעירים (משנה יומא ו:א) ושתי צפרים (נגעים יד:ה), רק תאומים”. והיינו מפני שכתיב “שני שעירים” ו”שני צפרי”, ולכן הם שווים אך לא תאומים. ולכן בכל מקום במשנה “ידות כלים” ולא “ידים”, כי איירי בידות דעלמא, ולא תאומים.

והוסיף הגרא”ז שכעין זה במדרש (תנחומא שלח א) שהביא שהמרגלים ששלח יהושע – “שנים אנשים מרגלים” (יהושע ב:א)  היו פנחס וכלב. “ששניהם היו הנאמנים ליהושע שסיכנו נפשם להגיד האמת, כן כלב במרגלים, ופנחס במעשה זמרי”. וזה כנ”ל ש”שנים” היינו אנשים ידועים. 

וכן במדרש, מובא במאירי (יבמות יז:) פירש ש”השתים נשים זונות” שבאו למלך שלמה לדין (מלכים א’ ג:טז) היו כלה וחמותה. והדיון היתה “אם הכלה טעונה חליצה או לא, וחמותה לא מתוך אהבה, הכיר שלמה, אמרה זה בני. אך הכלה גם בלי אהבה שאתה יהי’ הבן, רק רצתה שיחי’, גם אם תקח חמותה ששונאה את כלתה, ואמרה לכן לא אנשא עוד בכל בני יחי'”. “והבין שלמה ששנאה היא שמקלקלת יותר מאהבה כתוס’ יבמות צד. וחמותה רצתה לעגן כלתה”. וגם זה כנ”ל שהשתים היינו ידועים ומקושרים. (ועי’ במדרש שיר השירים רבה א:י, שיטת רבנן שהשתי נשים “יבמות היו”, ונחלקו המפרשים שם אם היו כלה וחמותה, או נשי שני אחין, ומנין להם דרשה זו. והגרא”ז ביאר ע”פ דרכו.)

וכעין זה בירושלמי (ברכות ד:א), 

“שנים ליום”… והוא שיהא יודע איזה מהן נשחט שחרית ואיזה מהן נשחט ערבית

הירושלמי ביאר שמהפסוק “שנים ליום” שמעינן שצריך להפריש בבקר איזה קרבן לתמיד של בקר ואיזה של בין הערבים. “שבבוקר יהיו השנים יחד מיוחדים שנים לבוקר ולערב ויאמר זה לבוקר וזה לערב השני תמידים ושם לא סמיכות אך יתור הוא לדרשה שיחד, וכה ביארתי כל השנים הסמוכים שבתורה”.

ובזה מובן החילוק בין “שנים עדים” ל”שני עדים”. “שנים עדים” הם עדים תאומים. אך “שני עדים” הם עדים שווים אך לא ביחד. ולשון התורה היא בדקדוק גדול, ע”פ המבואר בסנהדרין ל. שעידי נפשות צריכים להגיד עדותן יחד בב”ד, אך עידי ממונות יכולים להעיד זה אחר זה. בפרק יז מדובר בדיני נפשות, ולכן צריך עדים ביחד כתאומים, והיינו “שנים”. אך בפרק יט איירי בדיני ממונות ובזה מהני עדות נפרדת, והיינו “שני”. 

ועוד חילוק בין עידי ממונות לעידי נפשות התלוי בחילוק הנ”ל בין “שני” ל”שנים”, איתא בגמ’ (מכות ו:), 

אמר רב נחמן עדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות, דכתיב “לא יומת על פי עד אחד” בדיני נפשות הוא דאין כשירה, אבל בדיני ממונות כשירה. מתקיף לה רב זוטרא אלא מעתה בדיני נפשות תציל? [פרש”י: כששנים רואין מחלון זה ושנים מחלון זה והוזמה כת האחת תצטרף עדות זו להיות כולם ככת אחת להציל את הזוממין ואת הנדון שתהא עדותן בטלה כיון דבעלמא מצטרפת יש טעם כאן להצילו ורחמנא אמר והצילו העדה] אלמה תנן הוא והן נהרגין קשיא.

לפי הגמ’ עדות מיוחדת, כשהעדים אינם רואים ביחד, כשירה בדיני ממונות, אך לא בדיני נפשות. והקשה הגמ’ למה אין עדות מיוחדת מהני להציל העדים זוממין ממיתה, אף אם אינה כשרה לדיני נפשות, מכיוון שהיא בעצם עדות, ומהני בדיני ממונות. ופרש”י שהטעם להציל הוא מפני “והצילו העדה”.

והתוס’ שם הקשו עוד על חילוק זה בין נפשות לממונות, 

הקשה רבינו אברהם מאורליינ”ש דהא קרובים נפקא לן (סנהדרין כז:) דפסולין מלא יומתו אבות על בנים ודיני ממונות גמרינן מיניה (שם כח.) דכתיב משפט אחד יהיה לכם א”כ ה”נ נילף ממונות מנפשות להך מילתא דעדות מיוחדת

היינו שהתוס’ הקשו מ”משפט אחד” שגמרינן ממונות מנפשות, וא”כ לגבי עדות מיוחדת נגמור מממונות דלא מהני? 

ולשיטתו ביאר הגרא”ז עומק הדין, ובזה תירץ קושית הש”ס והתוס’ ע”פ חידושו הנ”ל. דמכיוון שהתורה כתבה “שני” לגבי ממונות, א”כ מהני עדות מיוחדת בזה, וזה נקרא עדות לגבי דיני ממון. אך בדיני נפשות לא מהני עדות מיוחדת מפני שהתורה אמרה “שנים” וזה תאומים. ומובן חילוקו של רב נחמן בין דיני נפשות לדיני ממונות. ובזה תירץ קושית התוס’. מפני שכתוב בתורה במפורש לגבי דיני ממונות “שני עדים” אי אפשר לפסול שני עדים. “ע”כ שככל שני עדים דעלמא כשרים, אבל לא יחד הם לא בראיה ולא בהגדה, ולזה לא משפט אחד, ממשמעות הכתוב”. 

ועל פי זה תירץ הגרא”ז קושית הגמ’, והוא בביאור אחר ממה  שפירש רש”י. שרש”י פירש שהטעם להציל עדים זוממין בעדות מיוחדת היא מפני “והצילו העדה” שבכל צד קולא מצילין הנידון. וכיוצא בו כתב רש”י (מכות ו. ד”ה “בדיני נפשות”) לפרש למה ע”א פסול מבטל כל העדות. והתוס’ הקשו שם כקושיתם הנ”ל מ”משפט אחד” דלמה לא נילף ממונות מנפשות. (ומה שכתבו התוס’ שם שבדיני ממונות כתיב “ע”פ שנים או ע”פ שלשה” כתב הגרא”ז שט”ס, וצ”ל “שני”.) 

אך לפי ביאורו של הגרא”ז הכל מיושב, דהטעם שע”א פסול מבטל כל העדות היא מפני שהעדים הם קשורים ביחד, וכל עד הוא חלק מהעדות, ולכן כשנפסל ע”א בטלה העדות, ודלא כרש”י. אך כל זה אינו אלא בדיני נפשות. אך בדיני ממונות אין העדים כתאומים יחד, אלא נפרדים ולכן אין ע”א הנמצא פסול מבטל כל העדות, כי אינו קשור לשאר העדים. וכן אין להקשות מ”משפט אחד” מכיוון שהתורה כתבה בפירוש “שני עדים” אין קשר בין זוג העדים בדיני ממונות. 

ובזה מתורץ קושית הש”ס, למה אין עדות מיוחדת מצלת בדיני נפשות? דאי אפשר שעדות מיוחדת יצרף את העדים כלל, ומכיוון שאין צירוף בין העדים לא שייך להציל העדים האחרים, שלא ראו עמו, ממיתה. ואע”פ שאין צירוף בין העדים בעדות מיוחדת כלל, אעפ”כ מהני עדות זו בדיני ממונות, כי אין צריך קשר כלל, מפני שהתורה ציוותה “שני עדים”.

נמצא להגרא”ז חלוק הדין בין עדי ממונות לעדי נפשות ביסוד דינם, שבממונות העדים אינם קשורים ביחד  בעדותן, ובנפשות כל העדים מצטרפין לחטיבה אחת. ויש בזה ג’ נפק”מ, לגבי הגדת עדותן ביחד, ולגבי ראיית עדותן ביחד, ולגבי ביטול העדות כשנמצא אחד מן העדים פסולים. ובלשונו של הגרא”ז עדי ממונות אינם “שותפין” חד לשני, אך עידי נפשות הם “כשותפין” אהדדי. (ובצ”פ על הרמב”ם הל’ נערה בתולה א:א חילק בין עדי ממונות לעדי נפשות בע”א.) 

והגרא”ז הביא ראייה לזה מהגמ’ (מכות ג.) שאם עד א’ מהעדים הודה שהוזמו, והשני הוזם, השני משלם רק חלקו, ולא חלק חבירו. ומאי שנא מב”ק (נג.,) ונפסק בשו”ע (חו”מ תי:לז), גבי שנים שהזיקו דאמרינן כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, ומשלם הכל? אלא שהעדים אינם שותפין כלל ואין ע”א ערב בעד חבירו לשלם חלקו. אך כל זה בעדי ממון, דכתיב “שני” ומועיל עדות מיוחדת ולא בעי הגדה ביחד כנ”ל. אך בעדי נפשות דכתיב “שנים” ובעי ראייה והגדה כתאומים, הוי העדים כשותפין וחייב כל אחד בעד חבירו. 

וביסוד זה תירץ הגרא”ז קושית השער משפט (כה:יג) על פסק הרמ”א (כה:ג) לגבי דיינים שטעו, וז”ל: 

ואם היו הדיינים רק שלשה, והלכו אחר שנים שבהם, הם משלמין ב’ חלקים, והחלק השלישי מפסיד הבעל דין

והקשה השער משפט מב”ק כנ”ל דלמה לא אמרינן כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, וז”ל:

זו היא ש”ס ערוכה בפרק זה בורר דף ל, א דהשלישי לא משלם דאמר להו אי לדידי צייתיתון אתון נמי לא שלימתון, ואינהו נמי לא משלמי דאמרי ליה אי לאו את בהדן לא הוי סליק דינא מידי. ויש לתמוה מאי שנא מהא דמבואר לקמן בסי’ ת”י סל”ז דשנים שהזיקו ושניהם בני חיובא אלא שהאחד אין לו לשלם משתלם כולו מהאחר משום דקי”ל כר’ נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, ועד כאן לא פליגי היש חולקים שם אלא משום דחבירו בר תשלומין מדינא ואין לו לשלם אבל היכא דמדינא לאו בר תשלומין הוא כו”ע מודי דמשתלם כולו מהשני…וכן במכות דף ג’ ע”א גבי עד זומם משלם לפי חלקו משמע להדיא דלא אמרינן כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משלם האי כיון שלא היה יכול לבדו לעשות ההיזק, וקשה ג”כ מההיא דסי’ ת”י. אך דהתם י”ל דעדים זוממין שאני דאינו אלא קנסא אמרינן דלא קנסיה רחמנא אלא לפי חלקו, אבל הכא קשה.

השער משפט הקשה מאי שנא עדים זוממין ודיינים שהזיקו, שאינם משלמין חלק חבריהם, משנים שהזיקו דעלמא, שחד משלם בעד חבירו? ותירץ ששאני עדים זוממין, שהוא קנס, ממזיק, אך נשאר בצ”ע לגבי דיינים. וכן הקשה הקצות החושן (כה:יב), ועיין מש”כ בעצמו לתרץ בסי’ תי:ג וסק”ד, וכעי”ז בנתיבות (כה:יח), שקושיא זו תלויה במחלוקת בין רש”י ותוס’ נגד הרמב”ן והמהרש”ל באם אין האחד יכול להזיק בלא חבירו.

אך הגרא”ז תירץ בשופי ע”פ הנ”ל, שעדי ממון אינם שותפין ולכן אין אחד משלם חלק חבירו, וכן הוא בדיינים מכיוון ש”הפסק כל אחד יכול להביע דעתו שלא בפני חבירו בכתכ וכן בע”פ, לכן לא כהזיקו בשותפות” ואין אחד משלם בעד חבירו. “ובדיינים רק אם נשאו ונתנו ביד יחד כשותפין שאחד חייב בעד חבירו.” 

וביסוד זה תירץ הגרא”ז קושיא חמורה בפסקי הרמב”ם בענין אחר. איתא בגמ’ (מנחות צה:) על המשנה הפוסקת לגבי לחם הפנים ושתי הלחם ש”אפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת” והקשה הגמ’ “אלמא תנור מקדש, (ולכן אינן יכולין לצאת לחוץ) ואין דוחות את השבת, איפסלה בלינה?” ביאור הדבר שאם החלות נתקדשו מע”ש כשאפום, ואז הניחום כל הלילה עד שבת, אז נפסלו למחרתו שעבר בלינה? והגמ’ נשארה בצ”ע, והתחירוץ כמש”כ התוס’ היא “ותברה מי ששנה זו לא שנה זו”. דהיינו אם אופין בפנים אז האפיה דוחה שבת, ואם אינו דוחה שבת אז אופין בחוץ, כדי שלא יתקדשו ויפסלו בלינה.

ומזה פלא על הרמב”ם שפסק (תמידין ומוספין ה:ז, ח:ז) שאופין בפנים, ואעפ”כ פסק (שם ה:י, ח:ח) שאסור לאפותו בשבת, ואופין בע”ש, וזה סותר להגמ’, שהרי החלות יפסלו בלינה? וכן הקשה הלח”מ (תמידין ומוספין ה:ז) ועיי”ש שתירץ דהרמב”ם חולק על פירוש התוס’ הנ”ל. 

ובאור שמח (מעשה הקרבנות ז:ג) תירץ, וז”ל:

אמנם יתכן כך, דבאמת אמרו בפ”ג דיומא (כ”ט ע”ב) כלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן אפילו לפסול, יעו”ש דרבא מסיק כן, א”כ שפיר נאפות בפנים, ואין תנור מקדשן, דאינו מקדש שלא בזמנו, אבל כבר פירשו בתוס’ (מנחות דף נ”א ע”א ד”ה אפילו) דכיון דאפייתן אינו דוחה שבת תו הוי לאפייה דילהו היום זמנו, אף דאין זמן סדורן או תנופתן, כיון דבעו היום ליאפות בכלי שרת, אבל א”כ יש לאמר כמו דמשני בפ”ק דשבועות (דף י”א ע”א) לינה קאמרת הואיל וצורתה בכל השנה כולה, ופירשו תוס’ (שם ד”ה הואיל) שעיקר מצותה בכך, לעשותה כולה מתחלת השנה כו’, יעו”ש, וכיון דנעשית שתהא למחר תמיד בכל שנה, ותמיד מצותה בכך לעשותה לצורך מחר, תו לא נפסלת בלינה אף אם תנור יהא מקדש לה, וא”כ איך תאמר דתדחה שבת, משום דאם נאמר דלא תדחה שבת ותיאפה מאתמול תהא פסולה בלינה, דאם נאמר דלא דוחה שבת ומוכרחת להיאפות מבערב תו לא פסלה בה לינה, דעיקר מצותה להיאפות לצורך מחר וכמו קטרת, כן יתכן בזה.

והגרא”ז הביא מה שכתב הרב שלמה גורן בצעירותו לתרץ קושיא זו, בספרו נזר הקדש על הרמב”ם הלכות פסולי המוקדשין (ג:כא). והוא ע”פ מה שחידש שם שיש מחלוקת בין רבא לרבה ורב חסדא בפסול לינה, אם הוא דוקא בעבר עליו הלילה ונפסל בעמוד השחר (רבה ור”ח), או שכל חוץ לזמנו פוסל (רבא). והגמ’ דלעיל הקשה אליבא דרבא, וקושית הגמ’ היא לא שיפסלו הלחם בלינת ליל ראשון, שאין פסול לינה לח’ ימים בלחם. אלא שקושית הגמ’ היא משבת הבאה, שהוא יום ט’ ובזה יש פסול לינה. אך גם ביום ט’ הפסול לינה אינו אלא משיוריד הלחם מהשלחן, אך כשהוא מונח על השלחן אין פסול לינה. ולכן לא נפסל בעמוד השחר, אלא לאחר כן כשיורידנו מן השלחן ביום, והוא יום ט’ וחוץ לזמנו. וא”כ כל הפסול הוא אליבא דרבא, אך לרבה ור”ח אין פסול לינה כלל, כי לא נפסל בעמוד השחר, ולא נפסל בחוץ לזמנו, וכשיטתם פוסק הרמב”ם. ובזה מיושב פסק הרמב”ם שלא חשש לפסול לינה בלחם הפנים.  

והגרא”ז תירץ ע”פ ביאורו בדין אפיית הלחם, “שתי הלחם נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת, לחם הפנים נילושות אחת אחת ונאפות שתים שתים” (מנחות צד.), וצ”ע לפרש טעם השינוי בין שתי הלחם שנאפת אחת ולחם הפנים שנאפת שתים? והגרא”ז ביאר בזה ע”פ ההלכה ש”אין מקדשין אלא מלאים” (זבחים פח.) וא”כ בכדי שלא יקדשו הלחם בתנור צריך לאפות פחות משיעור מלא. והאופה שתי חלות ללחם הפנים אין זה שיעור מלא כי עדיין צריך ליב’ חלות ובזיכין, ולכן לא נקדשו השתי חלות באפייה. אך האופה שתי חלות לשתי הלחם הוי שיעור מלא ויתקדשו בתנור, ולכן אופין אחת אחת. 

ובזה מובן פסקי הרמב”ם. מפני שאין אופין שיעור מלא לכן לא נתקדשו החלות בתנור, ויכול לאפותו בע”ש בלי פסול לינה. ובזה מובן פסק הרמב”ם שאין אופין בשבת, אף שאופין בפנים, ואעפ”כ אינו נפסל בלינה. 

אך למה אופין שתי לחם הפנים ביחד, ולא חד כמו שתי הלחם? וביאר הגרא”ז ע”פ הכלל הנ”ל ש”שתי” היינו שנים בנפרד, אך “שתים” היינו תאומים ומכיוון שכתוב “שתים מערכות” (ויקרא כד:ו) לגבי לחם הפנים צריך תאומים וצריך לאפותם יחד.

(הערת העורך: ואף שבשתי הלחם כתוב בתורה (ויקרא כג:יז) “לחם תנופה שתים” והיינו “שתים” כנ”ל וצריך להיות תאומים לא נאפות אחת אחת? לדרכו של הגרא”ז צ”ל ששאני “לחם שתים” שאין דקדוק הלשון תאומים, מ”שתים לחם” שהוא כביאור הנ”ל, ובאמת שכן משמע ממה שקראו חז”ל “שתי הלחם” ולא כלשון התורה “שתים”, אלא ש”לחם שתים” אינו “שתים לחם” אלא “שתי הלחם”. או יש לומר לפי הגרא”ז שהיכא דלא אפשר לאפותו יחד, שאז יתקדשו בתנור, שאני ואינו מעכב לאפותו אחת אחת, אף שכתוב “שתים” בתורה, ודוחק קצת.)

והגרא”ז העיד על כל ביאורו בשני ושנים, “וכ”ז אמרתי והצעתי לפני הגאון רמ”ש זצ”ל בדווינסק בשנת תרע”ה וקילסני מאד”. 

ומזה יצא להגרא”ז דין חדש שלא אופין חלות לחם הפנים בלי השגחה וסידור, אלא “ולמדתי מזה דין חדש שמהשתים שיאפו יפרישו אחת לימין ואחת לשמאל, וכן בשתים השניות עד שכן יאפו כל השש פעמים. ולא יערבו החלות, רק שתים המערכות תהיינה תאומים אפויות ולא אחת אחת כשתי הלחם ששתי נאמר ולא שתים. ואף לא כלם יחד שלא ידעו מי ומי הן התאומים יחד.”

מקורות: ענפי אר”ז ח”א דף 16, מג, מד, נו, 214-קח, קיב, ח”ב דף 92, 124-סג, קד, 270, 298-300, קצח, איש ההלכה והמעשה דף 102 

הובא בספר מאיר עיני ישרים דברים יז:ו בשם רבינו, ובענין זה דן תלמידו של רבינו, הרב שלמה וואהרמאן בספרו שארית יוסף ח”ג סי’ נט מבלי הביא את דברי רבינו